התעוררותו של נער

לפני ארבעים שנה, כשגדלתי כילד נכה, דוחק כלכלי רב עטף אותי כמו בדים. עכשיו אני תוהה איך עמדתי אל מול העולם. לא הייתה המודעות לחברה או לי שילד הנכה ב-90 אחוזים צריך עזרים מיוחדים כדי לממש את יכולותיו. ההורים שלי היו יותר מודאגים בנוגע להתמודדות שלי מול העולם מאשר בנוגע להשכלה שארכוש. אמי הייתה נושאת אותי בזרועותיה לסרט או למופע תיאטרון מסורתי מחוץ לכפר שלנו. אבא שלי היה לוקח אותי על אופניו להראות לי נהר, או את מפרץ בנגל, איפה שנגמר נהר גודבארי. אבל לאחר שבני המשפחה עברה לעיירה אמלפוראם, אמא שלי הפסיקה לצאת החוצה. התגעגעתי לשיעורים שלי במקדש שיווה, והתגעגעתי לחבריי שרעו את הבקר שלהם על גדות הבריכה, שם הייתי יושב במשך שעות.

זמן לא רב לאחר מכן, מצאתי שיש בית ספר יסודי עירוני ליד הבית השכור שלנו. יום אחד, זחלתי על ידיי בחשאי לבית הספר. גיליתי שהיו מדרגות ענקיות אחרי השער; מעבר להן היה חדר גדול שבו אדם ישב על כיסא ליד שולחן עם מקל בידו. זה היה בלתי אפשרי עבורי לטפס במעלה המדרגות. ישבתי במשך שעתיים או שלוש בתחתית המדרגות.

איש לא הבחין בי ולא שאל אותי דבר. ואז חזרתי הביתה לאט. עד אז, אמא שלי חיפשה אותי בכל מקום ורתחה מזעם. זו הייתה הפעם הראשונה שעזבתי את הבית לבד. מאז ואילך, בכל בוקר לפני תום התפילות ותחילת הלימודים, נהגתי ללכת לבית הספר ולחכות ליד המדרגות. בסופו של דבר, המורים דיברו איתי. המנהל שאג לעברי: “אלו לא ימי הקבלה; תחזור ביוני בשנה הבאה “. חסר מילים, זחלתי החוצה באיטיות.

לא סיפרתי לאמא שלי מה קרה. למחרת בבוקר חזרתי. השער היה סגור. לאחר זמן מה מורה בא ופתח אותו. הוא היה לבוש בדהוטי לבן (לבוש בד מסורתי) ובחולצה צהובה. הוא ראה אותי כורע לפני השער על הכביש. הוא חייך, ואני חייכתי בחזרה. הוא שאל אותי על המשפחה שלי, מאיפה באתי. התחננתי בפניו לשבת על המדרגות בפנים ולצפות בתלמידים לומדים. הוא אמר שהדבר לא אפשרי, המנהל לא מאפשר זאת. שתקתי, אך עקבתי אחריו פנימה. המנהל הגיע, התעלם ממני ומהר פנימה.

מאז ואילך, כל בוקר הייתי מטפס במדרגות לאט לפני שהמנהל היה מגיע והייתי יושב על אדן החלון, משם הייתי עוקב מקרוב על כיתות של של סטנדרט שלישי ורביעי שהתקיימו באותו החדר. להפתעתי, אף אחד לא התנגד, אך לפעמים התלמידים היו מצחקקים עלי. יום אחד, המורה, האדון גנפאת’י, שאל אותי שאלות. הבנתי כל מה שהוא למד. הוא היה צועק על הילדים בכל פעם שהם היו מסתכלים עליי ומצחקקים.

לאחר כמה חודשים, המנהל קרא לי. ישבתי ליד כיסאו על הרצפה. הוא אמר שאני יכול לבוא ולשבת בכיתת סטנדרט שני כל יום. מפקח בית הספר היה אמור לבקר השבוע ואסור היה שיראה אותי יושב בחוץ. שלא כמו בפעם הראשונה, הוא היה מנומס. שמחתי מאוד.

רציתי למהר לחזור ולהודיע לאמא שלי שאני יכול ללכת לשבת בתוך בית הספר, אך המנהל אמר לי בארשת חומרה שעלי להישאר בכיתה ולשים לב.

המפקח שאל אותי מספר שאלות מספרי לימוד של סטנדרט שני. עניתי מיד ותשובות נכונות. יכולתי לראות שהוא מעריך את המאמץ שלי. הוא דיבר בקול נמוך עם המנהל. למחרת, המנהל אמר לי שאני אעבור מבחן בכל המקצועות של הסטנדרט השלישי. עברתי את המבחן ללא כל הכנה. קודמתי לסטנדרט רביעי באמצע שנת הלימודים. בשנה הבאה, אני אהיה בסטנדרט חמישי.

כולם סיפרו לי שחינוך היה הדרך היחידה אל הישועה שלי. בכפר שלי, אלה שהשתמשו שקראו לי “הנכה” במקום בשמי, שינו את נקודת מבטם פתאום לזו, במיוחד אחרי שהתקבלתי לתיכון סנט ג’ון אחרי שסיימתי את הסטנדרט החמישי. סנט ג’ון שינה את חיי ללא הכר.


(ג.נ. סאיבבה, פרופסור באוניברסיטת דלהי, המואשם בהיותו פעיל מאואיסטי)

מקור:
http://www.outlookindia.com/magazine/story/a-boys-awakening/297893